זה אמיתי – וזה אפשרי

זה אמיתי – וזה אפשרי

שעה של נחת חוויתי בצפייה בערוץ "כאן" שבחרו להעלות סרט תיעודי על תהליך חינוכי מדהים שחולל שינוי משמעותי בבית הספר הקהילתי "תל חי". וחשבתי לעצמי,מערכת החינוך  במוקד השיח החינוכי. מטיחים בה ביקורת מצד אחד ומאידך האלימות המילולית והפיסית הם שגרה  שהמערכת לא יודעת להתמודד איתה.

התלמיד חייב ללכת לבית הספר, על פי חוק החינוך. והמורים חסרי אונים מול דרישות המערכת הפוליטית' הפקידותית… שמעמיסה  על כתפי המורים משאות כבדים מבלי שהיא מכשירה אותם באמת לפגוש את המציאות הרגשית, חברתית, ערכית, אישית של התלמידים כדי לעשות את מלאכתם החינוכית נכון. (סוג של הכללה, שאין בה כדי לפגוע בבתי הספר שנעשים בהם ניסיונות לקדם את פני המאה ה21  לקראת תפקידה של מערכת החינוך).

טפטים מעגלים

וכאן, בבית הספר  "תל חי", הרימו את הכפפה, והבינו שהילד שמגיע לבית הספר הוא עולם ומלואו. עולם של רגשות , פחדים, חששות , מאבקים ומציאות לא פשוטה שהילד אמור להתמודד איתה. ובנו תוכנית  המותאמת לתלמיד. ולא דורשים מהתלמיד שיתאים את עצמו לתכנית הלימודים. לומדים לשבת במעגל קשב, לדבר על הקשיים, ולהקשיב אחד לאחר. להבין שזה טבעי שיש מצוקות, והכיתה היא מעין משפחה , שלומדת לתמוך בילד, ולאפשר לו להתמודד באופן טבעי. לומדים להרגיש את האחר, להקשיב לו ולכבד את מצבו ומקומו בחברה. אין ילדים חריגים. כל ילד הוא עולם ומלואו.

הילדים עוברים סדנאות לשיחות והקשבה. ומכשירים גם  את המורים. כך מקבלים סגל מורים שיודע לפגוש את התלמידים בגובה העיניים, ובמקביל מאחוריהם ניצבת מערכת חינוכית שתומכת ומדברת בשפה ברורה: "כבוד האדם  באשר הוא, חשוב לנו" והביטחון העצמי הוא מפתח לחברה בריאה עם מערכת יחסים הוגנים בין תלמיד לרעהו ולמורה שלו.

דוגמא קטנה: כשתלמידים מסביב לשולחן,  המורה שואלת: מי זוכר את חוקי מעגל הקשב? והילדים מצביעים, וכל אחד בתורו מוסיף: לא לבקר, לא לשפוט, להקשיב . והילדים מדברים בטבעיות על הרגשות שלהם. בוחנים אותם ביחד, מתייחסים למצבים קשים ומשתפים גם במצבים שמחים. הילדים לומדים לנתח מריבות, את הסיבות, את התוצאות,  מחליטים גם על פתרונות, ומחוקקים את חוקי ההתנהגות שמחייבים את כולם. ואם זו התשתית החינוכית – החומר הלימודי  נקלט בקלות, המבחנים אינם איום, אלא כלי לבדוק מי צריך עזרה נוספת ומי מצליח להתקדם בכוחות עצמו.

סגל המורים – מרגיש שליחות, והתלמידים  לומדים להיות אזרחים טובים ובני אדם מכבדים. אז אולי זו הסנונית המבשרת את  בוא גשמי הברכה למערכת החינוך? כל שינוי דורש זמן.  אולי זה הכיוון כדי להספיק להכשיר דור חדש  של תלמידים שיודעים להרגיש, מבינים את עצמם ומפתחים רגישות מכבדת לאחר. וצו השעה יהיה  – הטובים למערכת החינוך, ולא יחסכו במשאבים כדי לבנות תשתית  ערכית, חברתית, אנושית ואישית שתבנה את המערכת הכי יקרה והכי חשובה בחיינו. כל השאר יתחזק וישתפר בעקבות השינויים בגישה לחינוך. אוטופיה? לו יהי.


Comments are closed.