אתיקה – באמצעות האתיקה אנחנו מכוננים את עצמנו כסוכנים מוסריים

אתיקה – באמצעות האתיקה אנחנו מכוננים את עצמנו כסוכנים מוסריים

כינון הסובייקט הוא תהליך שקורה בזמן ובמקום מסויים ולכן הסובייקט הוא השתקפות של אותה נקודת זמן. אנחנו בונים את עצמנו כיצורים מוסריים – טוב ורע, נכון ולא נכון. אלה מושגים פוליטיים, שונים מאמת / שקר, שהם מושגים א-פוליטיים.

קונספטים, פרקטיקות, מוסדות וכו' מייצרים פעולה אנושית חדשה. למשל אם מדברים על הספקטרום האוטיזם – מה זה עושה? למשל זה מאפשר ליותר אנשים לקבל תמיכה מהמדינה וכו'. זה מייצר בחירות חדשות ופעולות אנושיות חדשות. מעצם זה ששינו את ההגדרה.

הגדרת הרצף הוא לא בלתי נמנע, זה התפתח כתוצאה מלחץ של הורים, וזה היה יכול להיות אחרת. זה קונטינגנטי לזמן ולמקום מסויים. לדעת מה גרם לזה – זהו מחקר אמפירי, הסטורי.

האקינג מבחין את עצמו מפוקו, ואומר שהוא לא מחפש את המרכיב האתי. אין בו את האמביציה הפוליטית של מרידה שיש אצל פוקו.

אפיסטמולוגיה הסטורית: 

לא מציעה לנו הסטוריה של אותם יישים בעולם – בניגוד לאונטולוגיה ההסטורית – אלא מתייחסת אל תהליך ההכרה שלנו אותם. לכן הוא לא אוהב את ההבחנה בין אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה, שהיא הבחנה מובנית.

אם מסתכלים על דרך השלילה, הרי שהמושגים הללו הם לא כאלה שעומדים מעבר לזמן ולמקום, ולכן הם לא אובייקטיביים ולא מנותקים מהשפעה של בני אדם, השפעות תרבותיות וכד'.

דאסטון בספר BIOGRAPHY OF SCEINTIFIC OBJECT>

הספר הזה מעלה שאלות אנליטיות, היכולת לעלות שאלות – שם נמצאת היצירתיות. אסופה של מאמרים. המאמר של לאטור מתייחס לשאלה: האם היה לפרעה שחפת.

דאסטון מדברת על המחלוקת בין האם תופעה מדעית התגלתה או הובנתה. היא רוצה לדבר על אובייקטים מדעיים כאילו הם אובייקטים שנמצאים בסביבתינו . לכל אובייקטים יש רגע של היוולדות, רגע של מיתה ולכן ביוגרפיה. ולכן כל אובייקט מדעי הוא לא אמת או שקר, אלא משהו שניתן לבחון אותו הסטורית.

השאלה היא האם אובייקט הוא מיבני או אמיתי – אותה זה לא מעניין אלא: איך זה מתפקד במדע, ומה ההסטוריה של המושג. כיצד אובייקטים מדעיים יכולים להיות אמיתיים והסטוריים בעת ובעונה אחת. כלומר מבחינתה, אם נחשוב שאובייקט מסויים היה מובנה מבחינה חברתית – זה לא מערער או מחליש את ההשלכות שיש לו, את התוצאות הממשיות שיש לאובייקט הזה.

מטא-אפיסטמולוג'י – מה האקינג אומר שדאסטון עושה: הסטוריה מטא אפיסטומולוגיה. היא חוקרת אובייקטים אפיסטמולוגים. למשל: אובייקטיביות. היא חוקרת את המושג הזה, שהוא מושג אפיסטמולוגי, כמו שחוקרים למשל את המושג שגעון. המושג אובייקטיביות – יש לו גלגולים הסטוריים. היא לא מנסה להפריך תיאוריות של ידע. היא מתעניינת במנגנון החברתי, לא פילוסופי-לוגי. לא בודקים האם התיאוריה של הידע היא חזקה או חלשה אלא מתבוננים בה, בהסטוריה שלה. היא בתוך קופסה שחורה ורוצים להבין מאיפה היא באה, מה נגלה אם נפתח אותה, מה המרכיבים הפנימיים שלה. לא REFUTATION

בפילוסופיה אין הבנייה חברתית כי זה סכולסטי. חשוב לקחת מפילוסופיה את יכולת החשיבה, יכולת ההבנה של טיעונים, כהווייתם, נקיים. מה זה מחקר אמפירי – שאלה שצריך לחשוב עליה.

מחקר הסטורי – יש בו פחות הנחות יסוד חברתיות ופחות חשיבה ביקורתית.

מה האקינג מבקש? האם באמת שחפת התחילה רק כאשר גילו את חיידקי השחפת? לאטור אומר שאי אפשר לדעת. לאטור שואל: האמנם פרעה יכול היה למות משחפת? לאטור אומר שאי שאפשר לדעת – אולי היה לו משהו אחר ויש לו תצורה של שחפת. אבל מה שמעניין את האקינג – עמ' 11 פיסקה 3 – שנבחין במרחק שבין הקונספט של X לבין X. ואז הוא מדבר על בעיית האינדוקציה: ליום היתה הברקה, הוא שבר את כל הטיעונים שהיו לפני כן, ועליו קאנט התבסס. האקינג: בואו נעשה הסטוריוגרפיה של בעיית האינדוקציה: ראשית החשיבה האנגלית התרבותית שעליה יום בנה את תיאוריית ההסתברויות. שנית, בלי ההתנסויות של הובס ובויל ובלי ההגדרה של הפרקטיקה המדעית – יום לא היה מגיע לאותה הגדרה. בויל הצליח "לשווק" גישה לתפיסת המציאות על בסיס אמון. אנשים שישבו ברויאל סוסייטי, וכל התפיסה היתה של אמון בתוך המוסד, של אנשים שניתן לסמוך עליהם – אנשי הרויאל סוסייטי. האמון נבנה במאתיים שלוש מאות שנים שלפני יום, ובעזרתו יום הצליח להגדיר: אנחנו יודעים שמחר תזרח השמש, כי יש לנו "אמון" בהסתברות שמחר תזרח השמש. כלומר גם בעיית האינדוקציה היא לא מנותקת מזמן ומקום. מה שיום הציע כפתרון – הפרובביליות וההסתברות – לא היה יכול להיות קיים לפני כן, לפני שהיו מושגי האמון וההסתברות.


Comments are closed.